נמצאו ראיות לקפיצה טכנולוגית וחברתית באדום המקראית, לאחר מסעו של פרעה שישק בערבה במאה ה-10 לפנה"ס

מחקר
נמצאו ראיות לקפיצה טכנולוגית וחברתית באדום המקראית, לאחר מסעו של פרעה שישק בערבה במאה ה-10 לפנה"ס
מחקר ארכיאולוגי חסר תקדים בהיקפו, בראשות פרופ' ארז בן יוסף מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום ע"ש יעקב מ. אלקוב, ובשיתוף אוניברסיטת קליפורניה, סן דייגו, חשף את סיפור צמיחתה של ממלכת אדום המקראית כמעצמה טכנולוגית וחברתית, באמצעות ניתוח מדוקדק של פסולת תעשיית הנחושת בערבה. אחת ההפתעות הגדולות של המחקר: מי שהוביל את אותה התפתחות היה לא אחר מפרעה שישק, שעבר באזור במחצית השנייה של המאה ה-10 לפנה"ס.
כמעט בכל סדרת בלשים שמכבדת את עצמה, מוצא את עצמו הגיבור הראשי מחטט בפחי הזבל של מושא המעקב שלו, כדי למצוא רמזים וראיות. גם הארכיאולוגים עושים את זה, אלא שבמקרה שלהם מדובר בפסולת ישנה מאוד.
החוקרים ניתחו מאות ממצאים, ממכרות הנחושת הקדומים בפינאן שבירדן ובתמנע פה בישראל, על מנת לשחזר את התפתחותה ואת שכלולה של תעשיית ייצור הנחושת, לאורך כ-500 שנים, סביב תחילת האלף הראשון לפני הספירה (1300–800 לפנה"ס).
באמצעות בדיקות מיקרוסקופיות וכימיות של סיגי נחושת (שהיא פסולת כבשנים), זיהו החוקרים שינויים טכנולוגיים דרמטיים בטווח קצר. הם הצליחו להראות נפילה סטטיסטית ברורה בכמות הנחושת בסיגים, כלומר זינוק ביעילות תהליך ההפקה. מחקרם התפרסם בכתב העת PLOS ONE.
לפעמים אשפה היא אוצר. יותר מ-6 מטר פסולת ייצור נחושת נחפרה בח'ירבת עין נאחאס שבירדן (צילום: פרופ' תום לוי)
"יש חוקרים שמנסים לגמד את הפקת הנחושת באזור הערבה בתקופה הזו", מסביר פרופ' בן יוסף. "לטענתם, חי כאן אוסף רופף של שבטים, שהפיקו נחושת באופן ארעי ומזדמן. הממצאים שלנו סותרים את התפיסה הזאת ועולים בקנה אחד עם הסיפור המקראי, לפיו הייתה ממלכה באזור עוד "לִפְנֵי מְלָךְ-מֶלֶךְ, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל' (בראשית ל"ו). את הראיות שמצאנו לתעשיית הנחושת בערבה ניתן לייחס אך ורק לממלכה ריכוזית והיררכית, כלומר לאותה אדום קדומה ומקראית.
בהתאם, אופן יישום הטכנולוגיה ושינויים ביעילותה לאורך זמן משקפים תהליכים חברתיים, והתוצאות שלנו מלמדות לראשונה על הזמן ועל האופן בו הופיעה חברה מורכבת, שחלשה על המרחב כולו, וחברה זו מזוהה עם אדום המקראית".
הנחושת, ששימשה בעת העתיקה להפקת כלים וכלי-נשק, הייתה המשאב היקר ביותר בחברות המזרח הקדום. הפקתה נחשבה לתהליך מורכב, המצריך שלבים שונים ורמות שונות של מומחיות: על חרש הנחושת היה לבנות כבשן חומר בממדים מסוימים מאוד, לספק לכבשן הזה כמות מדויקת של חמצן ופחם, לשמור על טמפרטורה של לא פחות מ-1,200 מעלות צלזיוס, להזרים פנימה כמות קבועה של אוויר ולהוסיף לקדירה תערובת מורכבת של מינרלים.
"כמו היום, גם אז היו מומחים שעסקו באופן קבוע ב'מחקר ופיתוח'", אומר פרופ' בן יוסף ומסביר "הישגים טכנולוגיים נשמרו כסוד מקצועי, וניהול התעשייה היה קשור באופן ישיר לאליטה השלטונית".
כאמור, את הזינוק ביעילות תהליך ההפקה של הנחושת מייחסים הארכיאולוגים למסעו הצבאי של פרעה שישק באזור, במחצית השנייה של המאה ה-10 לפנה"ס.
"בבת אחת עלתה יעילות תעשיית הנחושת באזור, שמצביעה על עבודה לפי פרוטוקולים מדויקים, שאפשרו ייצור כמות גדולה מאוד של נחושת במינימום אנרגיה", מסכם פרופ' בן יוסף.
"המצרים הצליחו לזעזע את אדום באופן שהביא לקפיצה הטכנולוגית. כצרכני נחושת מיובאת, למצרים היה אינטרס מובהק בייעול התעשייה בערבה, ונראה שדרך קשריהם רחוקי-הטווח הם היוו זרז לאימוץ אדומי של חידושים טכנולוגיים מהמרחב כולו. כך למשל, מופיע הגמל לראשונה באזורנו מיד אחרי מסעו של שישק. למעשה, אפשר לומר כי ההתערבות המצרית הפכה את אדום למעצמת הנחושת הגדולה ביותר במזרח הקדום".
מחקר
נמצאו ראיות ראשונות לשימוש בכלים ממוחזרים זעירים בארץ ישראל של לפני חצי מיליון שנה
"יש לנו תדמית של בני אדם קדומים כיצורים מגושמים וגדולים שמתנפלים על הפיל עם כלי אבן גדולים, זוללים כמה שאפשר לזלול, ממלאים את הבטן ואז הולכים לישון. למעשה, תהליך הביתור היה מורכב בהרבה מכפי שחשבנו." אומר פרופ' רן ברקאי, מהחוג לארכיאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב, לאור ממצאים חדשים שנמצאו באתר הפרהיסטורי רבדים שבמרכז הארץ.
צוות בינלאומי של חוקרים, בהובלת ד"ר פלאביה ונדיטי ופרופ' ברקאי, ערכו ניתוחים חדשניים לנתזי צור זעירים בני 300 עד 500 אלף שנה. מהניתוח המיקרוסקופי וניתוח השיירים האורגניים שזוהו על כלי הצור הקטנטנים, החוקרים מסיקים שנתזי הצור לא היו פסולת תעשייתית, שנותרה מייצור כלים גדולים יותר, אלא תוצאה מכוונת ומושכלת של מיחזור כלי צור קיימים – מיחזור ששימש את תושבי האתר לביתור כירורגי של פילים ובעלי חיים נוספים.
"מדובר בניתוחים חדשניים של פריטי צור ישנים, מהתקופה הפליאוליתית התחתונה, הכוללים תצפיות מיקרוסקופיות אחר סימני שימוש – use-wear analysis – ואחר שיירים אורגניים – residue analysis", מסביר פרופ' ברקאי. "בעצם חיפשנו סימני שחיקה, שבירה, שריטה ואפילו שיירים אורגניים שנותרו בקפלים של נתזי הצור, והכול במטרה להבין למה הם שימשו".
האתר ברבדים, בין צומת שמשון לצומת נחשון, מיוחס לבני אדם ממין הומו ארקטוס ולתרבות האשלית. תרבות זו, שנפוצה באפריקה, באירופה ובאסיה, התאפיינה בייצור תקני, מוקפד ואסתטי של כלי אבן, כמו אבני היד ששימשו בעיקר לביתור בעלי חיים גדולים. יצוין כי בני אדם קדומים היו תלויים בבשר ובעיקר בשומן של בעלי חיים לקיומם, ומכאן שהייתה חשיבות עליונה לביתור איכותי של בעלי החיים הגדולים והפקת כל קלוריה אפשרית מהם. הכלים שנמצאו באתר רבדים השתמרו היטב, ופרופ' ברקאי וצוותו כבר מצאו בעבר גם סימני שימוש וגם שיירים אורגניים על כלים גדולים. כעת, לראשונה, החוקרים הוכיחו שגם לנתזים הקטנטנים היה שימוש חשוב – וכן שהם מוחזרו בכוונה מכלי אבן גדולים יותר שיצאו מכלל שימוש וננטשו.
"לראשונה יש לנו תוצאות שמוכיחות שימוש בנתזים קטנטנים באורך של כשלושה ס"מ בסך הכול", אומר פרופ' ברקאי. "אלה כלים שיוצרו בתהליך של מיחזור: בני האדם הקדומים לקחו פריטי צור שיצאו מכלל שימוש ומיחזרו אותם למטרות אחרות. במשך עשרות שנים הנתזים הקטנטנים לא זכו לתשומת לב במחקר הארכיאולוגי, והדגש במחקר היה על כלי האבן הגדולים, המעוצבים, המסותתים, המושקעים והמרשימים. אנחנו מראים כאן שהכלים הזעירים יוצרו בכוונה והיו בעלי תפקיד חשוב בארגז הכלים של בני האדם הקדומים".
לאחר מחקר בן שלוש שנים וניתוחים מיקרוסקופיים של מאות נתזי צור קטנטנים מהאתר של רבדים, החוקרים מצאו 107 נתזים קטנטנים שעליהם סימני שימוש מביתור בעלי חיים. בנוסף לסימני השחיקה, על 11 מתוך ה-107 הנתזים נמצאו גם שיירים אורגניים – בעיקר של עצם, אבל גם של רקמות רכות.
ניסויים שבוצעו בהעתקים של הכלים הארכיאולוגיים לימדו שהנתזים הקטנים יעלים מאוד בביצוע מלאכות ביתור עדינות ומדויקות, ושהם שימשו לפרק זמן קצר מאוד. ככל הנראה, הכלים הזעירים שימשו בשלבים ספציפיים של הביתור, שהצריכו פעולות חיתוך מדויקות, כמו הפרדת גידים. יש להניח שהנתזים הקטנים שימשו לצד הכלים הגדולים יותר בביתור בעלי חיים באתר, בין היתר לביתור פילים – שהיו מקור המזון העיקרי ברבדים.
"הנתזים הזעירים היו כלים כירורגיים שיוצרו ושימשו לחיתוך עדין ומדויק של חלקים ייעודיים בגוף הפיל, במטרה להפיק כל קלוריה אפשרית, וכן חומרים כמו גידים ועור, מבעלי החיים הניצודים." מסביר ברקאי, "הפעולות הללו משקפות תרבות מעודנת, מדויקת, מחושבת וסביבתית. הקולגות האמריקאים שלי לא יאהבו את זה, אבל לי אין ספק שהייתה להם מודעות סביבתית מפותחת. הם מחזרו את הכלים שלהם הרבה לפנינו והם לא בזבזו מזון כמונו. למעשה, הם לא בזבזו דבר. אני בטוח שהחשיבה האקולוגית הזו היא שאפשרה לבני האדם הקדומים לשגשג במשך מאות אלפי שנים".