חדשות

המחקר בוצע במעבדות הפקולטה למדעי החיים של פרופ' יוסי יובל מבית הספר לזואולוגיה ופרופ' לילך הדני מבית הספר למדעי הצמח ואבטחת מזון באוניברסיטת תל אביב, בהובלת התלמידים ד"ר רעיה זלצר וגיא זר אשל ובשיתוף עם חוקרים מהמכון להגנת הצומח במכון וולקני. המאמר פורסם בכתב העת eLife.

מחקר זה מהווה המשך לתגלית המרעישה שפרסמו אותם חוקרים לפני כשנתיים ואשר עוררה הדים רבים בעולם ולפיה צמחים המצויים במצוקה משמיעים קולות – בתדר שהוא מעל טווח השמיעה של האוזן האנושית (תדר על-קולי), אך נקלט על ידי בעלי חיים רבים. החוקרים: "התגלית פתחה פתח למחקר נרחב על התקשורת בין צמחים לבעלי חיים, ובמחקר הנוכחי התחלנו לבחון את הסוגיה."

פרופ' יובל מסביר: "לאחר שהוכחנו במחקר הקודם שצמחים משמיעים קולות, הערכנו שבעלי החיים המסוגלים לשמוע את הצלילים בתדרים הגבוהים המושמעים על ידי צמחים, עשויים להגיב לקולות אלו ולקבל החלטות בהתאם. באופן ספציפי, אנחנו יודעים שחרקים רבים, שמקיימים יחסי גומלים מגוונים עם עולם הצומח, מסוגלים לקלוט את קולות הצמחים ולכן ביקשנו לבחון אם הם אכן מבחינים בקולות ומגיבים אליהם."

פרופ' לילך הדני ופרופ' יוסי יובל

שיחות פרטיות בין עשים לעגבניות

פרופ' הדני: "בחרנו להתמקד בנקבות העש, שנוהגות להטיל את ביציהן על צמחים, כדי שישמשו מזון לזחלים לאחר שיבקעו. הנחנו שהנקבות מחפשות אתר הטלה אופטימלי, על צמח בריא שיוכל להזין היטב את הזחלים. אם כן, כשצמח מכריז בקולו שהוא מתייבש ומצוי במצוקה – האם הן יקשיבו להתראה ויימנעו מלהטיל עליו? כדי לבחון זאת ביצענו מספר ניסויים."

בניסוי הראשון ביקשו החוקרים לבודד את הרכיב הקולי משאר תכונות הצמח, כמו צבע וריח, ולכן הציבו בפני נקבות העש שתי קופסאות. באחת הקופסאות הוצב רמקול שניגן הקלטות של צמחי עגבנייה במצב התייבשות, בעוד שהשנייה נותרה שקטה. הנקבות גילו העדפה ברורה לקופסה 'הרועשת', שמבחינתן הייתה כנראה צמח חי (גם אם נתון במצוקה). המסקנה: העשות אכן קולטות ומגיבות לקולות המושמעים על ידי צמחים.

בהמשך כשהחוקרים נטרלו את איבר השמיעה של הנקבות, נעלמה ההעדפה והן בחרו בשתי הקופסאות במידה שווה – עדות לכך שההעדפה מבוססת באופן ספציפי על הקשבה לקולות, ולא על גירויים אחרים.

בניסוי השני הוצגו בפני הנקבות שני צמחי עגבנייה בריאים – אחד עם רמקול המשמיע קולות של צמח מתייבש, ואחד שקט. גם הפעם הן גילו העדפה ברורה – אך הפעם לצמח השקט, שקולות מצוקה אינם נשמעים ממנו ולכן כנראה משמש אתר הטלה טוב יותר.

בניסוי נוסף שוב הוצבו בפני הנקבות שתי קופסאות – אחת שקטה והשנייה עם עשים זכרים, שגם הם משמיעים קולות בתדר על-קולי בתדר דומה לצמחים. הפעם הנקבות לא גילו העדפה והטילו על שתי הקופסאות במידה שווה. מכך הסיקו החוקרים שבהחלטה היכן להטיל את ביציהן הן מגיבות באופן ספציפי לקולות שמשמיעים הצמחים – ולא לצלילים של זכרים למשל.

החוקרים מסכמים: "במחקר זה חשפנו עדות ראשונה לאינטראקציה קולית בין צמח לחרק. עם זאת אנו משוכנעים שזוהי רק ההתחלה. לאינטראקציה הקולית בין צמחים לבעלי חיים יש בוודאי עוד צורות רבות, ומגוון רחב של תפקידים. זהו שדה מחקר עצום ופתוח, עולם שלם שרק מחכה להתגלות."

המחקר נערך בהובלת סגן הנשיא למחקר ופיתוח באוניברסיטת תל אביב פרופ' דן פאר, מחלוצי פיתוח תרופות ה-mRNA בעולם וראש המעבדה לננו-רפואה, בית הספר שמוניס למחקר ביו-רפואי וחקר הסרטן בפקולטה למדעי החיים ע"ש ג'ורג' ס' וייז, לצדו היו שותפים צוות החוקרים מהמכון הביולוגי: ד"ר אורי אליה, ד"ר ינון לוי, ד"ר עמי ממרוד וד"ר עופר כהן מהמכון למחקר ביולוגי וכן צוות המעבדה של פרופ' פאר: ד"ר עידו קון, ד"ר ענבל חזן-הלוי והדוקטורנטית שני בן הרוש. המחקר פורסם על שער כתב העת היוקרתי Advanced Science.

חיסון ה-mRNA הראשון נגד חיידקים קטלניים

החיסון שפיתחו צוות החוקרים מהמכון הביולוגי ואוניברסיטת תל אביב הוא חיסון מבוסס mRNA שמובל באמצעות ננו-חלקיקים שומניים (ליפידיים), בדומה לחיסון נגד הקורונה. אלא שחיסוני mRNA יעילים נגד נגיפים כמו הקורונה, לא נגד חיידקים קטלניים כמו הדבר.

ד"ר אורי אליה מסביר: "נגיפים, או וירוסים, תלויים בתא חיצוני ("מארח"), כדי לחיות ולהתרבות. הם מדביקים את התא במולקולת רנ"א (mRNA), שמכילה הוראות ייצור לחלבוני הנגיף. כך, הנגיף משתמש בתא כמפעל לייצור העתקים של עצמו. בחיסון mRNA מסנתזים את המולקולה הזאת ועוטפים אותה בננו-מעטפת שומנית הדומה לקרום התאים בגוף האדם. כך, המעטפת חודרת לתא, התא מייצר את חלבוני הנגיף והמערכת החיסונית לומדת להכירו ולהתגונן מפניו במקרה של חשיפה לנגיף הממשי. חיידק זה סיפור אחר: החיידק מייצר לעצמו את החלבונים, הוא לא צריך אותנו לשם כך. ובגלל האבולוציה השונה של בני אדם וחיידקים, החלבונים שלו לא דומים בכלל לחלבונים שלנו".

בשנת 2023 פיתחו החוקרים שיטה מיוחדת לייצור החלבון החיידקי בתא האדם, באופן שבו מערכת החיסון מזהה אותו כחלבון אמיתי של חיידק, וכך לומדת להישמר מפניו. צוות המחקר הוכיח, לראשונה, כי ניתן לפתח חיסון mRNA  יעיל נגד חיידקים, ובחר בחיידק Yersinia pestis המחולל את דֶבֶר הבלוטות, מחלה שגרמה למגיפות קטלניות במהלך ההיסטוריה האנושית. בחיות מודל, הוכיחו החוקרים שניתן לחסן ביעילות מפני המחלה אחרי מנת חיסון אחת.

צעד ראשון לקראת חיסון עולמי נגד הדבר הנשימתי

"במחקר הקודם פיתחנו חיסון לצורה של מחלת הדבר שבה ההדבקה היא הדבקה דרך העור, למשל בנשיכת פרעוש. במחקר הנוכחי בחרנו ביעד שאפתני הרבה יותר: דבר נשימתי, שכשמו כן הוא מדבק מאדם לאדם וגורם למחלה נשימתית – ולכן גם קשה מאוד ליצור חיסון נגדו", מסביר פרופ' פאר וממשיך "מסיבה זו השתמשנו הפעם בשני חלבונים, שני אנטיגנים, ליצירת החיסון. את החיסון שלנו בדקנו על חיות מודל מכמה זנים, ומצאנו שאחרי שתי מנות חיסון אנחנו מגיעים ל-100% הגנה מפני הדבר הנשימתי: החיות שהודבקו בדבר לא חלו כלל. ההצלחה במחקר הנוכחי פותחת לנו דלת כעת גם לעולם של חיסונים מבוססים mRNA כנגד חיידקים קטלניים אחרים".

"מגפת הדֶבֶר, קטלה כשני שליש מאוכלוסיית אירופה בימי הביניים ("המוות השחור"), ועדיין מתפרצת מפעם לפעם בימינו, למשל במדגסקר, כך שהפוטנציאל למגפה עדיין קיים", אומר ד"ר אורי אליה ומסכם "מחולל המחלה הוא חיידק בשם Yersinia pestis, שאין נגדו חיסון מאושר במדינות המערב. החיידק הזה מדבק מאוד, וקטלני מאוד, ולכן מדובר באיום רציני. זאת ועוד החיידק הזה מעניין אותנו גם כחיידק פוטנציאלי הנמצא ברשימת החיידקים של טרור ביולוגי. אם אחד האויבים שלנו ינסה להשתמש בו נגדנו, אנחנו רוצים להיות מוכנים עם חיסון".

תגלית נדירה: במסגרת סדנה נודדת של תוכנית 'תופסי האורית' של החוג למקרא בפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין, אותרו שני ספרי 'אורית' מהמאה ה-15 – העתיקים ביותר שהתגלו עד היום בידי ביתא ישראל (יהודי אתיופיה). תוכנית 'תופסי האורית' לתואר שני הוקמה לפני כחמש שנים, וייעודה העיקרי הוא ללמוד, לשמר והמשיך את מורשת המקרא של יהדות אתיופיה. הסדנה נערכה בשיתוף עם המרכז למורשת יהודי אתיופיה ועם הספרייה הלאומית, שתיעדה את הספרים והקימה מאגר דיגיטלי של כתבי הקודש של ביתא ישראל. כתבי הקודש נחשפו לקהל במסגרת אירוע חגיגי שהתקיים לאחרונה במוזיאון 'אנו', בהובלת מרכז קורת לציוויליזציה יהודית (שיתוף פעולה בין אנו - מוזיאון העם היהודי ואוניברסיטת תל אביב), שמלווה את התכנית ומסייע בקידומה.

"לכל ספר סיפור מרתק משלו". ספרי הקודש של יהדות אתיופיה

"ספר האורית של ביתא ישראל כולל בתוכו חמישה חומשי תורה, וכן ספרי יהושע, שופטים ומגילת רות. בסך הכול תיעדנו עד היום ארבעה ספרי אורית, בהם אותם שניים מהמאה ה-15, ועוד 13 ספרי קודש אחרים", מסבירה פרופ' דלית רום-שילוני מהחוג למקרא ויוזמת התוכנית.

"כל ספרי הקודש של יהדות אתיופיה כתובים בשפת געז, המוכרת רק לקסים, ולכל ספר סיפור מרתק משלו. הם הועברו לאורך דורות מאב לבנו, וחלקם הוענקו לקסים על ידי מוריהם - נזירים יהודים שלימדו את המסורת המקודשת באתיופיה. הספרים נשמרו מכל משמר, ולעתים בעליהם אף סיכנו את חייהם כדי להביאם לישראל. כיום הם מצויים ברובם בבעלות פרטית של קסים ומשפחותיהם, ומשמשים כספרים חיים בבתי התפילה של קהילות יוצאי אתיופיה ברחבי הארץ. עד כה הם לא היו נגישים לעולם המחקר, וכעת אנו מבקשים לאתר ספרים רבים ככל האפשר כדי לאפשר תיעוד, דיגיטציה, ומחקר אקדמי. חשוב לציין שהתיעוד נעשה באישור הבעלים והספרים נשארים ברשותם".

ספרים יהודיים בני 600 שנה

לצורך כך התקיימה ביוני 2024 סדנה נודדת מיוחדת במינה בהשתתפות פרופ' רום-שילוני, האנתרופולוגית פרופ' אריקה וייס, הבלשן ד"ר אנבסה טפרה וסטודנטים מתוכנית 'תופסי האורית', כולם מאוניברסיטת תל אביב, וכן נציגי המרכז למורשת יהדות אתיופיה והספרייה הלאומית, ושלושה מומחים בינלאומיים לכתבי קודש אתיופיים עתיקים: פרופ' לורן שטוקנברוק, סופיה דגה-מילר, וטד ארהו.

המומחים הבינלאומיים בחנו  את הספרים ותארכו אותם באמצעות פלאוגרפיה - על פי צורת הכתב. לתדהמתם, התברר ששניים מספרי האורית שאותרו נכתבו כבר במאה ה-15 – העתיקים ביותר שהתגלו עד היום בידי ביתא ישראל. "התגלית שלנו מחוללת סערה בקרב מומחים בתחום בכל העולם. אנחנו אמנם מכירים ספרי קודש דומים מתקופה זו ואף קדומים יותר, אך כל אלה הם כתבים נוצריים, ולא יהודיים. כעת מתברר לראשונה שגם ברשות קסים מביתא ישראל נמצאים ספרי אורית מלפני 600 שנה", מספרת בהתרגשות פרופ' רום-שילוני.

בסך הכול נמצאו במסגרת הסדנה ארבעה ספרי אורית, שניים מהמאה ה-15 ושניים מהמאה ה-18, ועוד 13 ספרי קודש אחרים שתוארכו למאות ה-17 עד ה-20. כל הספרים שאותרו תועדו באישור בעליהם ונשארו ברשותם, כדי שימשיכו לשמש כספרים חיים בקהילותיהם. התיעוד מאפשר כעת מחקר אקדמי, וכן הקמה של מאגר דיגיטלי בספרייה הלאומית.

מהבית של הקסים אל לב המחקר ההיסטורי

פרופ' יובל רוטמן, מנהלו האקדמי של מרכז קורת וחבר סגל בחוג להסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, הוסיף כי "מדובר בממצא יוצא דופן. נדיר שמתגלים כתבי-יד עתיקים, וכאשר מדובר בכתבי-יד העתיקים ביותר מסוגם הקיימים בידינו - הממצא נדיר פי כמה וכמה. התגלית הזו התאפשרה הודות לדגש שמעמידה תוכנית 'תופסי האורית' על לימוד הידע הטקסטואלי והמסורת הפרשנית של ביתא ישראל – ידע שנשמר והועבר בעל-פה במשך מאות שנים בתוך הקהילות עצמן. ייחודיותה של תוכנית 'תופסי האורית' טמונה לא רק במיפוי כתבי-היד  והכשרת הסטודנטיות והסטודנטים למחקרם, אלא גם בדרכה לעשות זאת כחלק אינטגרלי של הידע שהשתמר במסגרת הקהילתית ובכך להמשיכו ולהרחיבו".

לדבריו, החוקרות והחוקרים הצעירים קושרים קשרים אישיים וזוכים לאמונם של הקסים בתור ממשיכי המסורת ויורשי הפרשנות האוראלית. "בכך הם מחברים את הידע החברתי-קהילתי לאקדמי, ועליהם גאוותנו הגדולה. התוכנית חושפת אוצרות בלומים שעד כה לא יצאו מדל אמות בית הכנסת המקומי, מתעדת, חוקרת והופכת אותם לנגישים. דמיינו מצב שבו גדולי פרשני המקרא היו נמסרים דורי דורות בעל-פה".   

המטרה: לאתר כתבי קודש נוספים

"במסגרת סדנה נודדת של תוכנית 'תופסי האורית' גילינו 17 ספרי קודש של ביתא ישראל שנמצאים בידי קסים ברחבי הארץ, ומשמשים עד היום כספרים חיים בבתי התפילה של יהדות אתיופיה. בין היתר גילינו שני ספרי אורית – התורה של ביתא ישראל – שנכתבו במאה ה-15, והם הקדומים ביותר שהתגלו עד היום בידי קסים יהודים", אומרת פרופ' רום שילוני ומסכמת: "עם כל ההתרגשות, אנחנו סבורים שהתגלית שלנו היא רק קצה הקרחון. אפשר להניח שכתבי קודש רבים נוספים של ביתא ישראל מצויים בידי משפחות וקסים ברחבי הארץ, ואנחנו נמשיך לחפש אותם".

"חשוב להדגיש שכל כתבי היד שיאותרו (כמו אלה שאותרו בסדנה), יישארו בידי בעליהם ובמקביל יצולמו ויתועדו על מנת להנגיש אותם למתעניינים מהקהילה ומהציבור הרחב, ולחוקרים בארץ ובעולם. משימה נוספת, דחופה במיוחד, היא תיעוד מסורת הלמדנות של הקסים באתיופיה, הכוללת תרגום מגעז לאמהרית ופרשנות של האורית וכתבי קודש אחרים.  מורשת זו הועברה בעל פה מדור לדור, ומעולם לא תועדה בכתב, וכיום נותרו בישראל רק 18 קסים שהוכשרו באתיופיה ומחזיקים בידע הזה. אם לא נמהר אנחנו עלולים לאבד את האוצר התרבותי המופלא הזה".