"שנזכור תמיד, לא רק ביום הזיכרון, שאין תחרות על אהבת המדינה"

שנה וחצי מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ומאז קום המדינה ועד היום, איבדה קהילת האוניברסיטה 334 מבניה ובנותיה, בהם 114 חללים מפרוץ המלחמה. בתקופה הקשה ביותר שידעה מדינת ישראל, אוניברסיטת תל אביב התייחדה היום עם חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, בעצרת שהתקיימה בקמפוס בנוכחות קהל רב של סטודנטיות וסטודנטים, נשות ואנשי סגל מנהלי ואקדמי, משפחות שכולות ואורחים נוספים. במהלך העצרת הוקראו שמות כל חללי קהילת האוניברסיטה, ותפילה נישאה לשובם המהיר של כל החטופים שעדיין בשבי החמאס בעזה כבר 571 ימים.

"כולנו חבים להם חוב נצחי, בזכותם אנחנו כאן, ונמשיך להיות כאן, בין אם אויבינו ישלימו עם קיומנו ובין אם לא"

את הטקס פתח פרופ' אריאל פורת, נשיא אוניברסיטת תל אביב בדברים מלב אל לב המשפחות השכולות. "אנחנו חברה קטנה יחסית, וכוחנו היה תמיד באחדותנו סביב אתוס המדינה העצמאית, היהודית והדמוקרטית. היום, האחדות אינה עוד כפי שהיתה, ולמרות זאת, אין דבר שמאחד אותנו יותר מאשר הדאגה לשלום חיילינו, והצער הכבד מנשוא על נופלו של חייל או אזרח במלחמה או בפעולת איבה. כולנו חבים להם חוב נצחי, בזכותם אנחנו כאן, ונמשיך להיות כאן, בין אם אויבינו ישלימו עם קיומנו ובין אם לא".

"היותכם כאן איתנו, בני המשפחות השכולות, מלמד שלאוניברסיטה שלנו היה חלק חשוב בחייהם של יקיריכם. ואם האוניברסיטה מסמלת משהו גם עבורכם, אני קורא לכם מעומק ליבי לשמור איתנו על קשר, עם החברים והחברות של יקיריכם שנפלו ועם מוריהם, ולא רק ביום הזיכרון. גם אם האוניברסיטה נראית לכם שונה מכפי שהיתה בעת נפול יקיריכם, היא אותה אוניברסיטה. לומדים כאן את מה שלמדו יקיריכם, הכתות בעיקרן הן אותן הכתות, הקפה בקפיטריות הוא אותו הקפה, גם הדשא הוא אותו הדשא, ואפילו חלק מן המרצים והמרצות, הם אותם המרצים והמרצות, גם אם מבוגרים קצת יותר. אני שולח לכם חיבוק של אהבה בשמי, ובשם כולנו כאן באוניברסיטת תל אביב. יהי זכרם של הנופלים ברוך".

ההנצחה איננה טקס. היא הבטחה. שנהיה ראויים.

דניאל זילבר, יו"ר אגודת הסטודנטים והסטודנטיות, פנתה אל המשפחות ואל קהל הסטודנטים והסטודנטיות: "אנא דעו לכם משפחות יקרות, שאני, וכל חבריי לספסל הלימודים, כמו גם כל שאר קהילת הקמפוס, כאן בשבילכן ולמענכן. בניכם ובנותיכם הם אחינו ואחיותינו, ורק בזכותם אנחנו כאן. הדבר נכון גם לכל אחד מחברי קהילת הקמפוס שחווה אובדן במלחמה הנוכחית. חבריי היקרים לספסל הלימודים - ההנצחה איננה טקס. היא הבטחה. שנהיה ראויים. נילחם לא רק בשדות הקרב, אלא גם על דמותה של החברה שלנו - על ערבות הדדית, על אהבת חינם, על האפשרות להישאר עם אחד, למרות המחלוקות והכאבים. הניצחון שלנו לא יהיה שלם אם לא נזכור לאורך כל הדרך למה אנחנו כאן, ועל מה אנחנו נלחמים. עלינו לקחת אחריות - על עצמנו, על עתיד ילדינו על הבית האחד שיש לנו. רק כך נהיה ראויים".

"הכאב שלי מחפש משמעות"

הגב' אילה פודר, אמה של מאיה פודר ז"ל (25), סטודנטית בבית הספר לקולנוע שנרצחה ב-7 באוקטובר, בעת שבילתה בפסטיבל הנובה, לא השאירה עין יבשה. "אני לא רוצה שיזכרו את מאיה רק כאחת מהנרצחים. אני רוצה שיזכרו אותה בתור מי שהייתה. ילדה, אישה חכמה, סקרנית, רגישה ואהובה כל כך.... מאיה לא הייתה חיילת. היא לא יצאה לקרב, היא לא נשאה נשק. אבל היא הייתה בקו האש. והטרור לא מבחין בין מדים ובין בגדים אזרחיים".

"יש נטייה לחשוב שזיכון הוא דבר שקט. מופנם. אבל לעיתים הזיכרון שלי צורח, כשאני קמה בבוקר אל מציאות שמאיה לא בתוכה. הזיכרון הוא אחריות, הוא לא רק זכות. והאחריות הזו מוטלת גם על כתיפכם - אתם, הסטודנטים הצעירים, שמחזיקים בעתיד של כולנו. אתם ממשיכים את הסיפור, את הלימוד, את היצירה, את החלום. בכל פעם שתפתחו ספר, תיצרו סרט, תגישו עבודה, תובילו יוזמה - דעו שאתם עושים זאת גם עבור מי שלא זכו".

^{אילה פודר, אימה של מאיה פודר ז"ל}

"צריך גלגל - אני גלגל"

אל הבמה עלתה שני רגב, סטודנטית לתואר שני בתוכנית ליישוב סכסוכים וגישור. ב-7 באוקטובר, שעות ספורות לאחר פרוץ המלחמה, גויסה שני למילואים כקצינת נפגעים בענף שריון וזרוע היבשה, ומאז שירתה ברצף 277 ימים. שני סיפרה על חבריה הטובים יעל רוזמן ובן זוגה יהונתן קן דרור, שנרצחו ב-7 באוקטובר וכמה משמעותיים היו בחייה, וכן על אחי סבה, עודד ירקוני, שהיה לוחם בפלמ"ח. היא שיתפה בתחושות וברגעים הקשים של "הפציעה השקופה", היא הפוסט טראומה.

על עשייתה במילואים סיפרה: "בשבעה באוקטובר בשעה שש ואחת עשרה דקות בערב (18:11) גויסתי בצו שמונה. רק כמה ימים קודם לכן סיימתי חודש מילואים, בו סייעתי בהפקת העצרת בסימן חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים. כל הדרך לבסיס חשבתי - עכשיו הדור שלנו נכנס לדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל. עכשיו זו המשמרת שלנו. צריך גלגל, אני גלגל. ריכזתי את השמות שהגיעו מהשטח לתוך טבלה. חיילים וקצינים מחיל השריון, ההנדסה, הגנת הגבולות והתותחנים. לוחמים ולוחמות, תצפיתניות, ובעלי תפקידם נוספים - שהיו במשמרת באותם הרגעים, שהתמודדו בגבורה מול התופת האכזרית של המחבלים. שהיו גלגלים. שֵם, ועוד שֵם, ועוד אחד – סיווגתי מי נחטף, נפצע או נהרג. אצל מי דפקו המודיעים. מי אלו שאת גורלם אנחנו עדיין לא יודעים. השמות מאותה טבלה קיבלו פנים. כולם, ממש כמוני, חיפשו אנשים. חיילים ואזרחים. את חלק מהנעדרים, כבר הכנסתי לטבלת הנתונים. היום, אני מרגישה שאנחנו מכירים. הם מחייכים אליי כשאני חולפת ליד קיר או ספסל מלא בסטיקרים צבעוניים".

"אני מבקשת לאחל, שבשמם ולזכרם, נדע להיות נוכחים, קשובים ומכילים. עבור המשפחה שלנו, המשפחה שאנו בוחרים, וגם כלפי מי שמאיתנו שונים. שנזכור תמיד, לא רק ביום הזיכרון, שאין תחרות על אהבת המדינה, כמו שאין תחרות על כאב של אובדן או על התמודדות עם פציעה שקופה. שכולנו חלק מאותו גלגל חיים. שניקח אחריות, נפעל ונעשה כדי שיהיה פה טוב. שנהיה לגלגל, כי צריך גלגל".

^{שני רגב}

"אתם יודעים מה אני כל כך אוהב בעם שלנו? שאנחנו שונים אחד מהשני, כן, שיש לנו דעות שונות שאנחנו לא פוחדים להשמיע, לפעמים גם לצעוק"

אחרון עלה לבמה, עם נשק על השכם, רז אלקיים, סטודנט בתוכנית המצטיינים לתואר כפול בהנדסה ביו-רפואית וביולוגיה עם התמחות במדעי המוח, ששירת מאז פרוץ המלחמה במילואים 350 ימים ברצף כקצין וכמפקד בגדוד 9204 בחטיבת עודד, וגם כעת נמצא בשירות מילואים. רז סיפר על החוויה הקשה שחוותה עיר הולדתו, שדרות, במתקפת ה-7 באוקטובר, והעלה את שמות חלק מחבריו שנפלו במלחמה. הוא שיתף בקשיים שחווה כסטודנט במילואים ועל התמיכה שקיבל לאורך הדרך.

"מאז התחילה המלחמה הלימודים הפכו לאתגר גדול עוד יותר משהיו קודם. הפסדתי את רוב הסמסטר הראשון. במהלך כל הסמסטר השני הייתי במילואים, חשבתי שלפחות אספיק לחזור לתקופת המבחנים, אבל אז, יומיים אחרי שהשתחררתי, הגדוד שלי הוקפץ לסבב נוסף בלבנון וככה הפסדתי גם את תקופת המבחנים- את מועדי א', ב' ובחלק מהקורסים אפילו את מועדי ג'. חזרתי כשכבר התחילה שנה חדשה והרגשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים שלי. אבל גיליתי שחברים שלי תמיד יקיפו אותי אותי ולא ישאירו אותי לבד, יעשו כל מה שיכולים כדי לעזור, גם אם את המבחנים שלהם עשו לפני יותר מחודשיים. גיליתי אנשים טובים באקדמיה שהציעו לעזור ולהשלים לי את כל מה שפספסתי. אפילו מרצה שראה אותי נאבק ללא הצלחה במבחן מלפני סמסטר ואמר לי לעזוב אותו ולעשות אחד חדש אחרי שבועיים, כי "מגיע לי יותר טוב מזה"."

"אתם יודעים מה אני כל כך אוהב בעם שלנו? שאנחנו שונים אחד מהשני, כן, שיש לנו דעות שונות שאנחנו לא פוחדים להשמיע, לפעמים גם לצעוק. שאנחנו רבים בסופר אבל מתחבקים בחו"ל. שלא משנה כמה החילוקי דעות שלנו מורכבים, כולנו רוצים דבר אחד, מקום טוב לחיות בו, יחד. אז לסיום יש לי בקשה קטנה אליכם- תבחרו חלל, ותקחו דבר אחד מהסיפור שלו אתכם הלאה. אני נושא תפילה לחזרתם של 59 חטופינו, ולשובם של כל חיילנו בשלום", סיים.

^{רז אלקיים}

את הטקס ליווו בשירים ובנגינה הזמרות שיר פרץ, שירי מאור, פסנתרנית דנה חן, ואיריס בן משה שתרגמה לשפת הסימנים.